הורות משותפת לפי הפסיכולוג ברק רנד

הורות משותפת או הורות אחרת הינה מודל להבאת ילדים לעולם המתבסס על זוג הורים, על פי רוב גבר ואשה, אשר אינם מצויים במערכת יחסים זוגית-רומנטית. בדרך כלל מאמצים את המודל הזה אנשים ללא ילדים, אשר הגיעו לשלב בחייהם בו הם מניחים בצד את החיפוש אחר בן זוג ומגיעים להכרה כי עליהם להסתמך בראש ובראשונה על עצמם בכדי לממש את רצונם בילד, או אנשים אשר מראש אינם מעוניינים בבן זוג קבוע. בפני נשים משתי הקטגוריות פתוחה אמנם האופציה של תרומת זרע, אך רבות מעדיפות שלא לגדל ילד לבדן, בעיקר בשל העול הכלכלי הכרוך בכך, אך לא פעם גם בשל מחשבה על כך שלמען טובתו של הילד עדיף שתהיה נוכחת בחייו דמות אב. גברים הבוחרים באופציה הזו, בעיקר גברים הומוסקסואלים, אשר אינם יכולים להביא ילד בעצמם, מעדיפים אף הם שלא להסתפק בתרומת ביצית והליך פונדקאות ולגדל את הילד לבדם, לעיתים מסיבות כלכליות, לעיתים בשל רצון בנוכחותה של דמות נשית, אמהית, בחיי הילד ולעיתים מתוך הכרה כי זו אופציה זמינה יותר מאחרות.

החלטה על הורות משותפת כרוכה בהיסוסים רבים ובחיבוטי נפש. בעיקר אצל אלה אשר זו אינה הבחירה הראשונה והמועדפת שלהם, ישנה התמודדות לא פשוטה עם התנפצות של פנטזייה. נדרשת הכרה במציאות לא קלה, אשר כרוך בה ויתור על הבאת ילד שהינו פרי אהבה, במסגרת של זוגיות.  אנשים רבים, גברים ונשים, עשויים להתקשות לוותר על חלום  המשפחה האידיאלית ; ולכן ידחו את ההחלטה על הבאת ילדים בדרך אחרת למשך זמן רב ככל האפשר. נשים הינן מוגבלות יותר בשל השעון הביולוגי ולכן לעיתים קורה כי נשים שאינן בזוגיות ורוצות ילדים, אך גם אינן מסוגלות רגשית לוותר על פנטזיית הזוגיות, מוצאות את עצמן  קירחות מכאן ומכאן . נשים רבות, בעיקר בעולמנו הפמיניסטי בוחרות להביא ילד לבדן, אולי דווקא כדרך להתמודד עם התסכול במישור הרומנטי ולהוכיח לעצמן ולעולם (ובפרט לגברים..), שהן יכולות להסתדר לבד. יחד עם זאת, רבות אחרות, גם כאלה המחזיקות בעמדה פמיניסטית, חוששות מן המחוייבות והאחריות ומחליטות לחלוק את הנטל הכרוך בגידול הילד.

לאחר שמחליטים באופן עקרוני על הרצון בפרטנר או פרטנרית, מתחיל שלב החיפוש, אשר יכול להיות מבלבל, מפרך ובעיקר עלול להיות מתסכל ומייאש. אמנם לא מדובר על חיפוש בן זוג או בת זוג, אולם בהחלט ישנם צרכים טבעיים ואף חשובים בכדי להבטיח גם את עתיד הקשר הזה, ובראשם תקשורת טובה בין הצדדים. מכיוון שמדובר על כניסה לקשר ארוך טווח, לכל החיים למעשה, ולבחירת מי שילדנו ישהה במחיצתו כחצי מזמנו, ישנה נטייה לבררנות, המובנת לנוכח הנסיבות, אך מביאה לניסוח רשימת דרישות וקריטריונים ארוכה ופסילה של רבים לאורך הדרך. כדאי לזכור שגם לנו כהורים יש מגבלות, ולא במקרה תיאר הפסיכולוג דונלד ויניקוט את האם האידיאלית כאם טובה דיה (good enough mother), כזו שאינה יכולה ואף אינה בהכרח צריכה להיות מושלמת ולהיענות בדייקנות לכל צרכיו של תינוקה. גם ים להורות צריכים להיות טובים דיים, וכנראה שלא יימצא ההורה המושלם;. אין ספק שיש דברים שלא ניתן להתפשר עליהם, אך חשובה גם הגמישות.

לבסוף, לאחר שכבר מחליטים, צריך להסתדר זה עם זו. בטווח הקצר, יש צורך לנסח מערכת ציפיות הדדית, עריכת חוזה והגעה להסכמות פורמליות ולא פורמליות. בטווח הארוך, לאחר הגעתו של הילד לעולם, יש צורך בשיתוף פעולה בחיי היומיום השוטפים, בהתמודדויות הפרוזאיות לצד העקרוניות יותר, במצבים של חילוקי דעות. כמו במקרה של הורים גרושים, כאשר נוצר מתח סביב מחלוקת, חשוב להשתדל להשאיר את הילד מחוץ לחזית ולא לנסות לגייסו למלחמה. בכדי להגיע לפתרון חשוב להמשיך ולגלות גמישות ולנסות להבין גם את נקודת המבט של הצד השני. אם לא מצליחים מומלץ להיעזר בייעוץ פסיכולוגי, אישי או משותף, לטובת הילד, בטרם מתבצרים בעמדה האישית או פונים לייעוץ משפטי לצורך הגנה על האינטרס האישי. שם המשחק הוא, אם כן, תקשורת שיתופית ומשתפת, פתיחות וכמה שפחות;לשמור דברים בבטן, אלא ללבן אותם דרך דיאלוג והבנה.

המאמר נכתב על ידי ברק רנד, פסיכולוג בקליניקה לתמיכה רגשית ונפשית במרכז דר טל