רשיון להורות

בימים כתיקונם, כאשר משבר כלכלי אינו פוקד את עולמינו וכשמאגר גדול של משרות "דרושים" רק מתחננות שתבוא ותאייש אותן, גם אם אין לך ניסיון, רק תבוא, המשרות כבר תדאגנה לך, הן תלמדנה אותך, הן יסייעו בידך לרכוש מקצוע לעתיד- רק תבוא. אבל היום, כשמצב השוק לא מזהיר בלשון המעטה וכולם מהדקים את החגורות, גם אם קיימת משרה פתוחה כזו או אחרת, לא פונים אליך כ"כ מהר גם אם אתה מתאים למשרה כמו כפפה ליד. ואם כבר עשו את הצעד גדול קטן הזה והעזו לקרוא לך לראיון, אתה מגיע ואתה כבר בגדר חשוד. אתה נכנס, "יש לך נסיון?" שואל המראיין ביובש. ואם אגיב כי באמתחתי ניסיון חלקי "אנחנו נתקשר אליך" אולי בגלגול הבא. למעשה הוא אומר ושלום ולא להתראות. הדרישה לניסיון הזה מהלך עלינו כמו איזה איום מתמיד שמי שהיתרע מזלו מצליח להתברג למשרה מיוחלת ומתגמלת ומי שלאו, מוצא עצמו שוב ושוב בסיטואציות מעין אלה בחיפוש אינסופי אחר משרת החלומות שכנראה מתגשמת רק בחלומות. ואני שואלת אתכם חברים, כשמשרת החלומות שלנו היא המשרה הנשגבת ביותר עלי אדמות – להיות הורים, אפילו ראיון אנחנו לא עוברים ומי יהיה המראיין, האם העובר החמוד הנאבק יום יום לגדול תקנית ברחם אימו? כשלקראת סוף ההריון הוא משווע לתזוזה קלה, כי הבית הופך לצר ומחניק., האם מועד הראיון שלנו מתאים לשלב הסופי שבו הוא מכין עצמו ליציאה לאוויר עולם שאינו  מכיר, אז איך יראיין את הוריו, ואם לא מצאו חן בעיניו יש אפשרות להחליף? יש גם במידות אחרות? ואז מה.... נחזור למציאות, אם לא עמדנו בציפיות המשרה האם הפעוט שהוא כבר ילד יכול לפטר אותנו?

החשש היותר גדול מגיע כאשר הלידה מגיעה בדרך לא טבעית. במסגרת ה- משפחה חדשה כמו אם חד הורית יכולה לחשוש מהמשרה הזאת שבעתיים. גם תהליך ההתעברות עצמו שאינו קל ע"י תרומת זרע מ- בנק הזרע וגם מהחשש לעמוד בדרישות הגבוהות שנושאת המשרה הרמה הזאת.
לא פעם נשאלת השאלה מה מכשיר אותנו להורות שהיא המשרה המסובכת ביותר? להורות איןmanual  מצורף עם משנה סדורה או אפילו "רישיון" ואין ישות או אדם או חוק שקובע מי מתאים למשרה ומי לאו, האם באמת כולנו בנויים להיות הורים? האם זה משהו שניתן לצפות מראש עוד טרם הפיכתנו להורים? או שהתפקיד מגיע עם הילד והניסיון מגיע עם תהליך גידולו של הילד. יש לציין שאת תוצאות העבודה הקשה והסיזיפית, בניגוד למקום העבודה שלנו, רואים רק כשהוא מגיע לבגרות בזמן שאנו אמורים לשחרר אותו לעולם.

הפסיכולוג הידוע ד.ו ויניקוט, עסק בשאלה האם קיימת דרך כלשהיא ללמוד להיות הורה מבלי ליטול את מלוא האחריות לתפקיד זה. אם האם עושה רק מה שמורים לה לעשות, עליה להמשיך כל העת מה שמורים לה וכדי שתשתפר היא חייבת לבחור במישהו שייטיב עוד יותר להורות לה מה לעשות. אולם אם היא בוחרת לנהוג בדרך הטבעית לה, היא צומחת עם התפקיד. אבל הסביבה הקרובה והחברה מכתיבים דפוסי התנהגות המשפיעים בדרך כלל על דרכי ההתמודדות עם האחריות האדירה של האם. מאידך, כל תינוק מתפתח באופן טבעי ובכל תינוק קיים ניצוץ חיים, והדחף לחיות, לגדול ולהתפתח הוא חלק ממנו, משהו שהילד נולד איתו ומוסיף לשאת בתוכו בדרך שאין צורך שנבינה. הטיפול בתינוק מורכב כמובן, אולם עדיין מתרחש בו גם משהו שהאם אינה אחראית לו. הסביבה עדין חושבת על הילד כעל חומר ביד היוצר. הם מתחילים לעצב את התינוק וחשים אחריות לגבי התוצאה. זו גישה מוטעית התורמת לנטל כבד. אך אם האם תשכיל להבין ולהכיר כי התינוק מתפתח באופן טבעי, יהיה אפשר לעקוב אחר המתרחש במהלך התפתחותו בעניין רב. חזרה לעמוד מאמרים