תינוק שמגיע לעולם, מתחיל את חייו בתלות מוחלטת בהוריו, האחראים על סיפוק כל צרכיו הבסיסיים ביותר. בשנים הראשונות, ההורים מאכילים אותו, רוחצים ומנקים אותו ונותנים לו חום ואהבה. התינוק גדל ולומד לזחול וללכת בתמיכה ועזרה מהוריו. למרות שהילד לומד וחוקר את סביבתו בדרכים שונות ולעיתים בעצמאות, הוא מלווה על ידי הוריו כמעט ללא הפסקה. בשלב מסוים הילד נכנס לתוך מסגרת חינוכית כלשהי ושם הוא מלווה, על ידי דמויות מטפלות שדואגות לסיפוק צרכיו ועל ידי כך מהוות תחליף זמני להוריו. כמובן שתחליף זה אינו יכול להשתוות עבורו, להוריו האוהבים והמוכרים. בהמשך התבגרותו, הוריו של התינוק, הילד והנער המתבגר מלווים אותו בכל דרכיו.

הנוכחות הדומיננטית של ההורים במהלך חייו של אדם, מעניקה להורים מאפיינים אלוהיים כמעט, בגלל התחושה שהם מעבירים לילדיהם. הילדים מרגישים כי הוריהם אומניפוטנטיים, חזקים, בלתי שבירים ויודעי כל. כך מצטיירת הדמות ההורית בפני ילדים רבים ואולי ניתן לראות בכך סיבה למרדנות המגיעה בגיל ההתבגרות, כאשר הילדים מסרבים להמשיך לקבל את המרות מהוריהם.

המשבר האמיתי מגיע, כאשר ילדים ומתבגרים מתחילים לגלות שהוריהם הם בני אדם שאינם יודעי כל ואינם כל יכולים, למרות האמונה שליוותה אותם במהלך כל חייהם. כמו כן, מתקיימת סתירה בגילוי זה כאשר ההורים ממשיכים לעיתים קרובות להתנהג כיודעי כל ויחד עם זאת להפגין חולשות ולהראות לילדיהם כי גם הם מרגישים, כואבים ואין הם גיבורי על. ניפוץ האשליה הינה כואבת במיוחד כאשר ההורים מסירים כל אחריות מילדיהם ומעורבים בכל עניין קטן בחייהם. מהפכת ההורות המתחוללת בימינו, בנויה מאובדן הסמכות ההורית מחד ומהתפתחות של הורות אחרת ו משפחה חדשה מאידך. מסגרת ה הורות המסורתית מתחילה להתמוטט ואיתה גם הדרך בה הילדים תלויים בזוג הורים נורמטיביים.